<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף כא.</h2>
תשובת הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו, כללו של דבר, כל אדם הגומר בלבו, כל זמן שאינו מוציא בשפתיו אינו כלום להיתפס, לא משום נדר ולא משום שבועה, ואפילו לענין קדשים ותרומה דתפיס, כדאיתא פרק שבועת בטוי [כ"ו ע"ב], צריך שיגמור בלבו לשום הקדש ולשום תרומה, דהיינו שגמר בלבו, שחשב שיהא הקדש או תרומה בגמר לבו, אבל אם לא חשב שיהא הקדש בגמר לבו, אינו כלום עד שיוציא בשפתיו, וכן מצאתי שהשיב הרב ר' ישועה ב"ר הילל זצ"ל והילך תשובתו, יהי שלום לדורש וברכה על המפרש ללא שם לו, על פני כתב השאלה אשר שאל, אם גמר דבר בלבו, אם הוא כנודר או לאו, ובאי זה ענין נקרא גומר, ואם יהרהר דברים שאינם הגונים והוא מצטער ואינו מתכוין להם אלא שנראין ממש כדוחקין אותו, אם אדם נתפס על אותו עון, ע"כ לשון הכתב. ואני איני כדאי לשלוח עדיו, אך אני כך דעתי נוטה, כי כל דבר שלא חייבתו תורה לפרוש ממנו ואדם יהרהר עליו אולי טוב לפרוש מדבר זה, אחר כן נותן לבו לגמרי לפרוש ממנו ולהחמיר עליו, כגון זה נקרא גומר בלבו, להיות כמו איסר עליו, ואע"ג שגמר בלבו, כל זמן שלא הוציא בפיו, אם עבר עליו אינו חייב עליו לא מלקות ולא קרבן. וגרסינן במסכת שבועות [כ"ו ע"ב], גמרא, ר' שמעון אומר אינו חייב וכו' אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, פי' דכל זמן שלא הוציא בשפתיו לא גמר בלבו כלום, וכדשמואל קיימא לן, דאשכחן לרבא דהוא בתרא דאיתליא בהאי סברא בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ט ע"ב], גמרא, על מנת שאני כהן, אמר רבא דברים שבלב אינן דברים בין לקולא בין לחומרא. והא דמותבינן עלה דשמואל מקרא דכתובים [שמות ל"ה], וכל נדיב לב עולות, מתרצינן דחולין מקדשים לא גמרינן. ועל הרהורי עבירה הבאים לאדם בעל כרחו, אינו נענש עליהם וכמו עליהם נאמר [איוב י"א], וירא און ולא יתבונן, אך המתכוין ומהרהר, אעפ"י שלא הוציא בשפתיו יש עונש בדבר, ובזמן שבית המקדש קיים היה מביא עולת נדבה, ועכשיו מי מכפר עליהם, רוח נשברה. ועוטה כשלמה אורה יאיר עינינו במאור תורה אמן. ישועה ב"ר הלל נרג"א.
